כל גיל והתרמיל שלו – ד"ר דריה מעוז, מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, מתמחה בחקר תיירות ותרמילאות בהודו.
הרצאתה נערכה בפני משתתפות "מועדון הנשים" של רעננה – יזמה משותפת של "מסע נשי", צוות המשכן העירוני למוסיקה ואמנויות ועיריית רעננה.
ליקטה וערכה עבור "מועדון הנשים": ריקי כהן
פרק נבחר מתוך הספר "מהודו ועד כאן – הוגים ישראלים כותבים על הודו והיהדות שלהם", (עורך: אלחנן ניר), בהוצאת ראובן מס, ירושלים 2006
טקס המעבר האישי
כשהייתי בת עשרים ושבע עזבתי את המקצוע הבטוח והיציב שהיה לי. הלכתי ללמוד באוניברסיטה ללא כיוון מוגדר והתחלתי תואר שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. באחד מן הסמינרים בהם השתתפתי ביקשו מאתנו לחקור תופעה הקשורה לטקסי מעבר בחברה הישראלית. הבטתי סביבי וראיתי אנשים רבים בגילי שנסעו להודו כי גם הם, כמוני, לא ממש ידעו מה לעשות באותו זמן עם החיים שלהם. החלטתי להמשיך ולחקור את הנושא גם במסגרת עבודת המאסטר שלי, ובהמשך גם במסגרת הדוקטורט. במחקרי גיליתי שנסיעותיהם של הישראלים להודו מתרחשות לרוב בשלבי מעבר בחייהם. השלב בחייהם בו הדבר נפוץ ביותר הוא אחרי השירות הצבאי, שלב המסמל את תום תקופת המסגרות המחייבות ותחילת האזרחות. אחריו מגיע השלב שבו הייתי אני בהודו – סוף שנות העשרים, רגע לפני ההתיישבות והבגרות, השלב הבא הוא אמצע החיים – בשנות הארבעים-חמישים, והשלב האחרון הוא אחרי בגיל העמידה. חקרתי את הנסיעות להודו בכל ארבעת השלבים האלה.
המחקר שלי היה מחקר אנתרופולוגי והוא התבסס על 'מתודולוגיה איכותנית'. לצורך המחקר נסעתי שלוש פעמים להודו לשם עריכת תצפית בטיולי התרמילאים, טיולים בהם גם השתתפתי בעצמי. במסגרת התצפית ערכתי עשרות ראיונות שארכו בין שעה וחצי לשלוש שעות, עם תרמילאים מכל הגילאים, בו הם התבקשו לספר לי על מהלך חייהם וכיצד השתלב הטיול בהם.
אנשים הקרובים אלי חשבו שהמחקר שימש תירוץ בכדי לנסוע להודו, אך למעשה ההפך הוא הנכון: נסיעתי להודו הייתה לצורך המחקר. מעולם לא נמשכתי לטייל בהודו, לא הבנתי מה יש לאנשים לחפש שם, וגם קצת זלזלתי באותם אלה המהלכים בהודו עם שרוואל ורסטות, וחוזרים משם עם עיניים מצועפות ומדברים על הצ'אקרות שלהם שנפתחו. לא נהניתי בהודו בפעם הראשונה שביקרתי בה; סבלתי מהלכלוך, מקבצני הרחוב, מהמצורעים מחוסרי האברים, מהילדים האומללים הרודפים אחריך לבקש כסף ומסרחון הביוב הזורם ברחובות.
בלב כבד נסעתי פעם נוספת, והפעם נדדתי יחד עם עוד עשרה תרמילאים בהודו. כמו שמקובל בטיול כזה, עשינו הכל ביחד, ונכנסנו אחד לשני לחיים. לא אהבתי את זה, אבל למרות זאת לא העזתי להיפרד מהם, כי לא רציתי להישאר לבד, עד שיום אחד הם החליטו לעזוב את דהרמסלה, ולהמשיך לוראנאסי. אני בשום אופן לא רציתי לנסוע אתם לשם והחלטתי להישאר. כולם עזבו, והרגשתי בודדה. אבל כמו שרבים מאתנו יודעים, דווקא התמודדות עם הפחד יכולה להביא דברים טובים. לקחתי את התרמילים הכבדים שלי וטיפסתי לבדי בהרים, בשביל תלול בין חמורים וסוסים והגעתי לבית קטן שהשכירו בו חדרים. החלטתי להתמקם בחדר העליון שבעליית הגג, שכדי להגיע אליו היה צריך לעלות בסולם ברזל תלול. נכנסתי לחדר בפחד ובחשש, אבל כאשר פתחתי את חלון העץ הגדול שהיה בחדר, נשקף ממנו נוף מדהים: יער מלא עצים, ציפורים ופרפרים. מול החלון הייתה כרית גדולה ועליה ישבתי והסתכלתי החוצה. באותו הרגע הרגשתי אושר שלא חשתי זמן רב, ומאז התחלתי גם לאהוב את הודו, והיום אני מכורה לה. חולמת עליה, חוזרת אליה בכל הזדמנות. למחרת קניתי מחברת הודית והתחלתי לכתוב את הרומן. גיליתי שיש אצלי דבר הנקרא 'מוזה', זו ההשראה שקיבלתי בעקבות הטבע שניבט אלי מהחלון ושאף חייתי בתוכו.
לא רק אני גיליתי את הודו: כחמישים אלף ישראלים נוסעים להודו מדי שנה, ורבים מאוד מהם מתמכרים לה. במחקר שערכתי שאלתי ישראלים מדוע הם נוסעים להודו, מה הם מחפשים בה, ולמה הם נוטים לנסוע לשם דווקא. אנשים שנמצאים בצומת דרכים בחייהם, שעומדים בסופו של שלב אחד בחייהם, לקראת תחילתו של שלב חדש, סובלים לעתים קרובות ממשבר עקב כך. בצומת דרכים כזאת עולה מידת הפגיעות והרגישות שלהם כמו גם יכולתם להתבונן פנימה. בתקופות מעבר בחייו עשויים לחול אצל האדם שינויים משמעותיים שישפיעו על המשך חייו. בכל צומת דרכים כזה מתעוררים גם קשיים ושאלות, והנסיעה להודו, כך הסתבר לי, היא במידה רבה דרך להתמודד אתם.
בסוציולוגיה נסיעות מעין אלו נקראות בשם 'טקס מעבר' מכיוון שבדומה לטקסי מעבר דתיים כגון בר מצווה, נישואין וברית מילה, הם מסמלים את המעבר של אדם בשלב מסויים בחייו לשלב אחר. לכל שלב בחיים המאפיינים המיוחדים שלו, כמו גם בעיות שונות ומיוחדות לו, וההחלטה לנסוע בכל שלב בחיים היא בהתאם לכך. במחקר שערכתי ניסיתי לבחון את מאפייניהם של הנסיעות הללו בכל אחד מן השלבים שהזכרתי קודם, ואתאר אותן כאן בקצרה.
הטיול אחרי הצבא
הטיול שאחרי השירות הצבאי הם טיול התרמילאים הקונבנציונלי יותר. זהו מה שנקרא "הטיול הגדול", טיול שהפך לחלק ממסלולו של המתבגר הישראלי. המטיילים הללו חשים עצמם מרדנים, וכך גם מקובל לראות אותם, אבל למעשה הטיול שלהם הוא טיול קונפורמיסטי למדי. אני סבורה שהמטיילים המבוגרים יותר הם המרדנים האמיתיים.
את הטיול עושים רוב הצעירים הישראלים במסלול קבוע וידוע מראש ומבקרים במספר מקומות קבועים ומוכרים מאד בהודו. בתוך אותן ערים שהם מבקרים בהם, הם מתיישבים באזורים ספציפיים, יחד עם עוד עשרות או מאות ישראלים אחרים, במובלעות ישראליות מובהקות כגון רחוב המיין-בזאר בדלהי, חוף תל אביב בגואה, הכפר ושישט במנאלי או הכפרים דרמקוט ובגסו בדהרמסלה.
המטיילים הישראליים לוקחים אתם הרבה מן התרבות הישראלית והדת היהודית לטיול להודו. במובלעות שיצרו הישראלים בהודו נשמעת השפה העברית מכל עבר, בכל פינה ישנם שלטים בעברית: על חלונות ראווה של חנויות, על מסעדות, וגם על קירות ברחוב ובאכסניות. התפריטים במסעדות שם בעברית, והאוכל ישראלי לחלוטין. התרמילאים הישראליים נעים יחד, ויושבים בקבוצות גדולות, שומעים מוסיקה ישראלית, מדברים עברית, קוראים ספרים בעברית, גולשים באינטרנט בעברית ומתכתבים בעברית במייל. כעשרה בתי חב"ד פרוסים ברחבי הודו ומשמשים לישראלים מקום להתאסף יחד ומאפשר להם לשמור על חיי הדת, המנהגים והמסורת. הישראלים פוקדים את בתי חב"ד בערבי חג ובימי שישי, לוקחים קורסים בקבלה ושומעים שיעורים מפי הרב השליח. יש לציין שבערך חמישית מן המטיילים בהודו הם דתיים. באופן פרדוכסלי משהו, קיומם של בתי חב"ד בהודו מעודד ומאפשר את הנסיעה התרמילאית שלהם למזרח, בכך שהם מסייעים להם לשמור על מנהגיהם הדתיים גם בגולה. תופעה מעניינת המתרחשת בקרב התרמילאים הישראלים בהודו היא החזרה בתשובה: החיפוש אחר תשובות בשלב קרדינלי זה של חייהם כמו גם החיבוק שהם מקבלים מאנשי חב"ד בהודו מוביל כמה עשרות מהם מדי שנה אל חיק ההלכה. נוכחותם של הישראלים השוהים בהודו מורגשת מאד אבל מתוך כשניים וחצי מיליון תיירים שמגיעים בשנה להודו רק כחמישים אלף הם ישראלים – כלומר רק שני אחוז מכלל התיירות הנכנסת להודו.
הטיול להודו בגיל הזה מעניק לתרמילאים בעיקר עצמאות ובגרות, שהיו חסרים להם בצבא, מקום בו צייתו לחוקים ולמערכת כללים נוקשה. הטיול מהווה את ההיפרדות הראשונה מההורים, המקבילה ליציאה לקולג' של הצעיר האמריקני. החייל הישראלי אמנם רחוק פיזית ממשפחתו, אבל עדיין תלוי בה כלכלית ונפשית, ורק בטיול להודו הוא מצליח לראשונה להתנתק מהוריו מכל הבחינות: לכבס לבד, לבשל לבד, לבצע החלטות על דעת עצמו.
הילד בן שלושים
הקבוצה השנייה שחקרתי הייתה של קבוצה של בני שלושים פלוס מינוס, קבוצה שקראתי לה 'מבוגרים צעירים', כאלה שסיימו לאחרונה תואר ראשון או שני או הכשרה מקצועית אחרת, והם נמצאים בשלב שלפני ההשתלבות או ההכשרה במקצוע שלמדו, לעתים גם לפני מיסוד קשר זוגי מחייב ובניית חיי משפחה. הנסיעה להודו מהווה עבורם ציון דרך של סוף תקופת ההתבגרות המתמשכת המאפיינת את העידן המודרני.
שלב המעבר שסביב גיל שלושים הוא משמעותי מאד. להחלטות שאמורים לעשות בשלב הזה ישנה כבר השפעה עצומה על המשך החיים יותר מבעבר. זהו שלב המעניק הזדמנות אחרונה להעריך מחדש את ההכרעות האישיות, לשנות אותן אם יש צורך בכך ולבנות מחדש את החיים בצורה מספקת יותר. בגיל זה חשים האנשים שזהו הרגע האחרון שבאפשרותם להישאר רווקים ומחוסרי קריירה, לפני שיאחרו את השעון הסוציולוגי והביולוגי.
הצעירים הישראליים בגיל שלושים חווים תקופת מעבר, שמתאפיינת בחיפוש עצמי, ונוסעים להודו לעריכת חשבון נפש וללקיחת פסק זמן אמיתי לראשונה בחייהם. הנסיעה בשלב זה נובעת מבהילות ומהחשש שבהמשך חייהם הם יהיו שקועים עמוק במחויבויות גדולות של משפחה, מקצוע ואולי גם משכנתא, ולא יוכלו לעשות עוד הפסקה. כל הגורמים הללו חוברים יחד ומשפיעים ישירות על צורת הטיול. את החופש ופסק הזמן הארוך שנטלו בני השלושים הם מנצלים בעיקר למנוחה ולאגירת כוח להמשך החיים. הם מנצלים את הטיול כדי לקבל החלטות ארוכות טווח ומשמעותיות להמשך חייהם: האם להמשיך במקצוע אותו למדו, האם להישאר עם בן הזוג שהיו אתו, והאם לדבוק בדרך החיים שהלכו בה עד עכשיו.
בעגת המטיילים הישראלים בהודו מכונים המטיילים האלה לעתים "מתנחלים". הם מתיישבים במקום אחד למשך שבועות ולעתים גם חודשים ומנהלים בו חיים המתאפיינים בשגרה ובבטלה יומיומיים: רביצה, קניות בשוק, בישול, עישון, אכילה, שיחות ושינה. חוסר המעש שלהם במסע עומד בניגוד מוחלט למרוץ החיים והלחץ שאפיינו את חייהם בארץ. התרמילאים בגיל הזה שוהים גם הם במובלעות הישראליות ובמידה רבה נהנים מכל הסממנים הישראליים שיובאו להודו. אך בניגוד למטיילים הצעירים בני העשרים, הם מתעמקים יותר בלימוד תורות רוחניות ורבים בגיל זה מְשנים כתוצאה מכך את עיסוקם. חלק קטן מהם לומדים אמנויות מקומיות כגון נגינה, שירה וריקוד. גם הם, כמו הצעירים, נמשכים מאוד לדת היהודית ולתורת הקבלה שמלמדים בהודו, אך ביניהם ישנם רבים יותר שמחפשים את התשובות גם באמונות אחרות, והלימוד אצלם יהיה לרוב מעמיק ורציני יותר מאשר אצל הצעירים.
פתאום באמצע החיים
רוב התרמילאים הישראלים הם עדיין צעירים לאחר השירות הצבאי, אבל במקביל מתווספים יותר ויותר אנשים מבוגרים לטיולי התרמילאים. בניגוד למשוחררי הצבא שזוכים ללגיטימציה מהחברה לעשות את "הטיול הגדול", הרי שאצל התרמילאים המבוגרים עדיין נחשבת הנסיעה אקט יוצא דופן. התרמילאים המבוגרים שחקרתי תיארו את התגובות שקיבלו על החלטתם לצאת למסע תרמילאים, תגובות שנעו בין הרמת גבה לבין ביקורת גלויה על החלטתם, בעיקר כלפי נשים שהחליטו לצאת לטיול כזה; חלק ניכר מן התגובות היו תגובות כגון "מה את משוגעת?", "נפלת על השכל?" וכו'.
נשים רבות בגילאים הללו מטיילות בהודו, טיול שמעניק להן עצמאות, עוצמה וביטחון עצמי. למרות שאנשים רבים בגילאים הללו תיארו את חייהם חיים של הגשמה עצמית, הם מצביעים על החמצות גדולות בחייהם ורואים במסע להודו אקט שנועד לפצות על החמצות אלה. המסע מתואר לרוב כאמצעי בריחה מהזהות הקודמת ובניית זהות עצמית חדשה – מחוברת יותר לשאיפות, שעד היום הודחקו כיוון שהם לא יכולים היו, לדעתם, להגשימם בישראל. המסע להודו בגיל הזה לא נתפס כסתם מסע ברחבי תת היבשת ההודית; הוא, על פי האנשים שעמם שוחחתי, מהווה מסע פנימי שנועד לענות על שאלות פנימיות, צרכים ובעיות שהן חלק משלב המעבר של אמצע החיים.
בגיל הזה הם מתעניינים בתרבות המקומית יותר מן הצעירים. הם מתעמקים בלימודי פילוסופיות ותורות רוחניות מזרחיות ולעתים אף מחליטים לעסוק במה שלמדו. רוב האנשים בגיל הזה הציגו עצמם כאנשי קריירה מצליחים, שאפתנים, אחראים ורובם בעלי דחף פנימי לרצות את סביבתם. חלקם התחתנו ואחרים בנו קריירה, פעמים רבות רק בשל לחץ משפחתי וסביבתי.
בפסיכולוגיה מכונים אנשים כאלה אנשים 'משועבדים'. משועבדים הם כאלה שלוקחים על עצמם מחויבויות ומטלות רבות בגיל צעיר מאוד, בין היתר בשל לחץ ההורים ומתמידים בהן במשך כל חייהם. רבים מקבוצה זו סיפרו לי שאינם מאושרים מחייהם עד עתה, את רובם פקד באמצע החיים משבר המכונה 'משבר אמצע החיים'. את המשבר תארו אותם אנשים כמשבר שנבע מתסכול מתמשך בשל הצורך לעמוד בציפיות והניסיון לרצות את הסביבה, ומתשישות שנובעת מחיים המשלבים קריירה תובענית עם חיי משפחה וזוגיות, אסונות משפחתיים כגון מותו של אדם קרוב, הפחד מזקנה, תחושות ניכור והתרוקנותו האיטית של הקן המשפחתי.
עד הנסיעה להודו העדיפו אנשים אלה להתמקד בעשייה, בקידום הקריירה שלהם, המלווה דרך כלל בתחרותיות ובהגשמה מקצועית, ופחות שנתנו את דעתם לעניינם הנפשי. בדיעבד, גילו אותם אנשים שלא היו מרוצים מבחירותיהם; חלקם לא הגיעו להישגים שקיוו להגיע אליהם בעבודה, ואחרים הבינו שהקריירה הנוכחית דורשת מהם כוחות נפש גדולים מדי והשקעה רבה מכפי יכולתם.
את המשבר שחוו אלה ניתן לכנות "רגע מכריע", רגע שגרם להם לגלות שעד עכשיו רק חלק מהם בא לידי ביטוי: החלק ההישגי, המעשי והרציונלי. הם חוששים שבשל נטייתם לקונפורמיות ולהליכה בתלם כמו גם בשל המטלות שלקחו על עצמם ויתרו על צדדים אחרים באישיותם ועל הגשמת הרצונות האמיתיים שלהם, הנובעים מהנפש ולא מציווי החברה.
הנסיעה להודו מבחינתם של רבים מהמטיילים בגילאי 'אמצע החיים' הייתה דרך להתגבר על המשבר והזדמנות לבנות מחדש את זהותם באמצעות מאבק בזהות הקודמת, זהות שבחלקה היא פרי השפעה חברתית, כמו גם באמצעות התחברות לצדדים רדומים באישיותם, שלא באו עד אז לידי ביטוי.
תהליך ההתחברות לצדדים מודחקים באישיות מכונה בספרות הפסיכולוגית 'תהליך ההיפוך'. כתוצאה מתהליך זה, עליו דיברו חוקרים רבים, וביניהם יונג ולאקאן, המתרחש על פי רוב באמצע החיים, האדם מתחבר לצדדים שבו שלא באו עד עכשיו לידי ביטוי. האנשים עמם שוחחתי חשו צורך לחוות היפוך כזה, אך לתפיסתם דבר כזה לא יכול להתאפשר בחברה הישראלית שבה נדרשים להפגין קונפורמיות, אלא רק כאשר מטיילים למקומות רחוקים מההוויה החברתית של החברה הישראלית.
חווית עיצוב הזהות מחדש, אותה הם מקשרים לטיול ולהודו, מסתיימת לרוב כשהם שבים לישראל: למשפחה, לעבודה, לחברה ולנורמות החברתיות שלה. החברה מצפה מהם לסיים לחוות את המשבר ואת ה'משחק' עם הזהות, ולחזור לתלם. תרמילאים רבים בגיל הזה הגיעו למסקנה שאם הם רוצים להמשיך לחוש את מה שחשו כשהיו בהודו הם צריכים לנסוע שוב. אצל רבים מהם הפכה בשל כך הנסיעה לדבר שבשגרה.
"אחרי בלותי…"
אם הטיול של צעירים בני עשרים להודו נועד לבנות את העצמאות אצל הצעירים, הרי שהמבוגרים יותר, בני שישים עד שמונים ומעלה נוסעים כדי להחזיר לעצמם את העצמאות שאבדה להם עם הגיל, ולהוכיח לעצמם ולסובבים אותם שהיא עדיין קיימת. את החזרת הביטחון בעצמם שואבים המטיילים בגילאים האלה מהתמודדות עם תנאי מחיה קשים ועם קשיים פיזיים ונפשיים.
המבוגרים חיים לרוב באותם תנאים כמו המטיילים הצעירים – ישנים בגסט האוסים זולים ומתקלחים עם דלי. רבים עושים גם טרקים מאומצים, כאלה שאפילו הצעירים אינם עושים. ראיינתי פעם אחת תרמילאי בן 71 שעשה טרק של שלושה עשר ימים ממנאלי לדהרמסלה והיו גם נשים בנות שבעים ומעלה שעשו טרקים ארוכים וקשים.
למרות השוני הרב ביניהם, ישנו דמיון רב בין הפנסיונרים לצעירים משוחררי הצבא מבחינת המניעים לטיול. שתי הקבוצות מורכבות מאנשים הרואים את עצמם הרפתקנים ונון-קונפורמיסטים. אצל המבוגרים ניכרת ההרפתקנות, התעוזה ואי ההליכה בתלם בסיפור קורות חייהם. אלה הרבה פעמים אנשים שעזבו בגיל צעיר את ביתם, חלקם עלו לארץ לבדם, רובם התמודדו עם שינויים רבי משמעות בחייהם, ואף יזמו אותם; הם עברו מדינות, ערים, החליפו בני זוג. גם סוג הטיול שלהם דומה: בקרב שתי הקבוצות המטיילים חיים בתנאים קשים ולא מתפנקים.
אבל כאן מסתיים הדמיון. המטיילים בני השישים ומעלה באים להודו כדי להירגע ולא כדי למרוד, לעשות מדיטציות ולא לעשן סמים. במובן זה הם דומים למטיילים בני השלושים או באמצע החיים, המחפשים בהודו תשובות לשאלות המעסיקות אותם באמצעות לימוד תורות רוחניות ומשתדלים להתרחק בזמן הטיול בהודו מהזהות הישראלית שלהם, אלא שהשאלות שלהם שונות. לאנשים בגיל שלושים או חמישים, עדיין נותר זמן מספיק כדי לשנות את חייהם, אולם לאנשים בני שבעים ומעלה נותר רק לקבל את הגורל ולהשלים אתו. באמצעות לימוד רציני ומעמיק של פילוסופיות רוחניות, לומדים האנשים המבוגרים המטיילים בהודו להירגע, לקבל ולהשלים עם מה שעשו עד עתה, ולהשלים גם עם הזקנה. בני הגילאים הללו הם העוסקים בלימוד התורות הללו באופן המעמיק ביותר מבין כל הקבוצות הישראליות השוהות בהודו. חלקם לוקחים קורסים, אחרים נכנסים לאשראמים או למנזרים מקומיים, ורבים מהם ממשיכים את העיסוק הרוחני האינטנסיבי גם בארץ.
רוב האנשים ששוחחתי עמם אומרים שהגיעו בהודו לשלוות נפש ולמדו להכיר את עצמם. הם גם דיברו על סובלנות גדולה יותר שהם מגלים עתה כלפי דברים, הם מקבלים את העולם כפי שהוא, ואת השינויים. אישה בת 77 שעשתה טיול בהודו אמרה לי: "אני כמעט לא כועסת על שום דבר. רוב הזמן אני יותר רגועה וסובלנית". רבים מהם ממשיכים לכלול נסיעות להודו באורח קבע בשגרת חייהם כדי להשלים בה את מה שחסר להם בארץ.
לדעתי המטיילים בגיל הזה הם האמיצים וההרפתקנים ביותר מבין המטיילים, והטיול שלהם הוא אולי גם המשמעותי ביותר: הוא עוזר לאנשים המבוגרים לעבור את השלב הטראומטי של יציאה לפנסיה בצורה חלקה יחסית ללא משבר; במקום לשקוע בחוסר מעש, בדיכאון ובלא מטרה, הם מוצאים תוכן חדש שממלא את חייהם ומעניק להם תחושה של ערך עצמי וביטחון. מאחר שרבים בגיל הזה מצטרפים ללימוד הרוחני בצורה חזקה ומשמעותית ואף מאמצים את אותן גישות שלמדו בהודו, הרי שהם מוצאים תחום חדש שיעסקו בו עוד שנים רבות ולא רק ישמש אותם לשלב המעבר של הפרישה.
מתוך הדברים אפשר ללמוד שחווית טיולי התרמילאות הישראליים בהודו משתנה עם הגיל וקשורה לשלב בחיים בו מצוי המטייל; ככל שהגיל עולה, כך הופך הטיול להודו מסע אל הנפש פנימה. הוא נועד לענות על קשיים העולים בעת משבר הגיל, בדרך כלל תוך התחברות לתורות הרוחניות המצויות בשפע בהודו. הטיול להודו אינו סתם עוד טיול, זהו טיול משמעותי מאוד. הוא טומן בחובו רצון אסקפיסטי למציאת תשובות בעזרת תרבות אחרת, הנחשבת אקזוטית, רוחנית וקסומה, אבל במידה רבה מחזק הטיול גם את הזהות הראשונית: האישית, היהודית והישראלית.