ליהיא בהודו
חשבתי שעכשיו, כשהזאטוטים גדלו, גם לי מגיע טיול של אחרי הצבא. שעכשיו תורי להיות צעירה, מגניבה ופרועה. אז הצטרפתי לטיול נשים בהודו ופגשתי גורו עשיר בשם סוואמי ג'י שהסביר לי כמה טוב להיות עניים, יהודייה אמריקאית מבית טוב, עם תואר שני מסטנפורד, שמדקלמת נוסחאות לאושר, וילדה אחת יפיפיה, עם פס שחור בעיניים, ששברה לי את הלב לרסיסים. מסקנה: הדרך להארה עוברת בהרבה, אבל הרבה ג'יפה וקלקולי קיבה. אבל היי, לפחות רזינו. מדריך לפיד להישרדות בהודו. לא מה שחשבתם.
סימן שאתה צעיר
אלה: "מה עושים פה בערב? ייבשתם אותנו. אין פאבים, דיסקוטקים?" שושי: "עזבי, לא יכניסו אותנו, אנחנו זקנות".
הכל התחיל אי שם לפני הרבה שנים, כשגמרתי צבא והחלטתי לוותר על הטיול הגדול. היו לי קוצים בתחת, רציתי כבר להתחיל את החיים האמיתיים. עוד יהיה לי זמן לנסוע, אמרתי לעצמי, ולא ידעתי שלא יהיה. בתקופה ההיא נסעו אחרי הצבא לדרום אמריקה או לניו יורק. הודו לא היתה בכלל באופק. אני, בינתיים, דהרתי עם החיים. עבודה, לימודים במקביל, חתונה, ילדים, כשפתאום זה התחיל להציק לי. לא יודעת לשים את האצבע מתי בדיוק התחלתי להבין שאני מרגישה שהחמצתי. כנראה באחד מאותם לילות ארוכים שבהם קמתי שוב ושוב לילדים, מרגישה כמו ילדה בעצמי, יודעת שהיכולת שלי להיעלם, לברוח מאחריות, לשים זין ולהעמיד את עצמי במרכז, התאדתה להמון שנים, אם בכלל תשוב אי פעם. עכשיו הם קצת גדלו הזאטוטים, וחשבתי שאני יכולה להרשות לעצמי. שבועיים של מסע אל תוך עצמי, של שחרור מכל מחוייבות, שבועיים של אשלייה שאני צעירה, פרועה ומגניבה.
שאני יכולה למלא את החור. בחודשים האחרונים שמעתי שוב ושוב על קבוצות נשים שנוסעות להודו, וכולן דברו על הנסיעה כשאור של שלווה ונחת מנצנץ בעיניהן. זה מה שאני רוצה, החלטתי. אני רוצה את הנחת הזו, להרגיש את עצמי הרפתקנית, נועזת, פרועה. האמנתי שאוכל שוב להרגיש את רוח הנעורים נושבת בשערי, אפילו אם הוא יהיה מלוכלך. בתוך תוכי אפילו העזתי לפנטז שאולי אמצא את עצמי. לא ידעתי אז שעצמי מתכוננת לבוא איתי. לא רק לבוא, אלא גם להתעקש לא להפוך לאף אחת אחרת.
