נעליים ממולאות או אמהות שאינה נפסקת לעולם…
מוקדש באהבה לבנות "מסע נשי" השלישי – אוגוסט 2005
בדרך מאלצ'י, כפר זעיר למרגלות ההימאליה בכביש המתפתל בין שמים וארץ כששוליו מעוטרים בפריחה סגלגלה עצרנו לפיקניק רגוע בטבע.
…..היינו בתוך נוף מדהים, מול פסגות מושלגות באמצע אוגוסט, בתוך אחד מאותם אתרי טבע נפלאים שרק בתוך הודו המיוזעת, הצפופה והמהבילה קל כל כך להעריך. ישבנו שם חבורת נשים באמצע החיים, שיצאו ל"מסע נשי" להודו, לצפון המדינה המדהימה הזו והתענגנו על ארוחת צהריים מאולתרת. לידנו זרם לו בבטחה אחד מיובליו של נהר ההינדוס כשרחש צלילי זרימת המים ממלאים את האוויר הנקי והמבושם ושלווה גדולה מסביב.
בתוך השקט הלא צפוי הזה, כשכל אחת נתכנסה לה פנימה, כשהגעגועים הביתה החלו קצת לכרסם, לפתע כאילו משום מקום, מצידו השני של הנהר, הבחנתי בדמויות זעירות שהתקרבו אל הגדה שממול – מרחוק הם נראו כשלוש נקודות זעירות שהלכו והתקרבו: היו אלו שלושה ילדים צעירים: שתי בנות ובן אחד שנדמה היה שהם חוזרים להם הביתה מבית הספר: הם נראו כבני עשר בערך והיו לבושים בבגדים שנדמו לתלבושת אחידה.
תהיתי לאן בדיוק הם הולכים. נמצאנו עמוק בתוך המדבר הגבוה בעולם , ליד כפר שכוח אל במרחק רב מכל יישוב – לכאן הגענו עם הג'יפים, ואיך הגיעו לכאן הקטנים האלו?
אחדות מחברות הקבוצה שהבחינו בהם החלו להעלות השערות בדבר הימצאותם של הילדים כאן.
אולי תעו בדרך? מי שלח אותם לכאן? לאן הם מתכוונים להגיע? לא ראינו בשום מקום בסביבה בית ספר שממנו נראה היה שהם הגיעו.
בינתיים החלו בנות הקבוצה לקרוא לעברם ולהזהיר אותם מפני הזרם ולסמן להם להגיע אלינו לגדה השנייה של הנהר. הילדים התקרבו אל שפת הנהר ונראה כאילו הם מתכוונים לחצות אותו.
הזרם נראה די חזק כשהמים נשברו על הסלעים הפזורים בתוך הזרם. לא היה לי מושג מה עומקו של ערוץ הנחל ואיך יעברו מבלי להירטב?
לפתע חלץ אחד מהם את נעליו וזרק אותם באוויר לעברנו, כך עשתה חברתו וגם הילדה הקטנה שביניהם. כשהבנו שהם מתעתדים לחצות את הנחל התחלנו אני ושאר הנשים שבקבוצה לעודד אותם ולהזמינם להגיע אלינו ולא לחשוש מפנינו. הנעליים נחתו במרחק מה מאיתנו…
עמדנו אנחנו, חבורת הנשים, כשדאגת האימהות עולה בנו: האם יצליחו הילדים לחצות את הנחל בשלום? מה יקרה לילקוטים שעל גבם – האם יישארו יבשים: ואיך חס-וחלילה לא יירטבו? ואיך ימשיכו הביתה נוטפי מים?
הילדים נכנסו אל תוך הזרם – כשהם מעלים את מכנסיהם מעלה מעלה כדי שלא יירטבו והחלו לחצות את הזרם…
ליווינו אותם בדאגה עצורה – גם הנשים בינינו שאינן אימהות וגם אלו שכבר מזמן שכחו את הדאגה לילדים רכים, לא הצליחו לעצור את החוש המוכר הזה והאימהי הזה – החשש לגורלם של הקטנים האלו.
מי שולח ילדים רכים, ככה, לדרך כל כך מסוכנת?
עמדתי שם על שפת הנהר וידעתי שאין ביכולתי להושיע – כמעט רציתי להיכנס בעצמי לזרם ולהושיט להם יד בוטחת ומכוונת, שרק יעברו את הנהר הזה בשלום – רק קולה של המדריכה שהזהירה אותנו מפני התערבות, עצר אותי…
המים המשיכו בזרימתם החזקה, והקטנים כאילו לא שעו לחומרת העניין, דלגו מסלע לסלע כמורגלים בעניין, כשאנחנו עוקבות אחריהם בנשימה עצורה.
מירי, שהבינה שלא ממש תוכל להושיע, פינתה את מרצה ואספה את נעליהם של הקטנים, סידרה אותם בזוגות, ובקשה מכולנו ממתקים. לרגע לא הבנתי מה הצורך הזה שלה, בדיוק עכשיו, אבל נעניתי והוצאתי את שארית הממתקים שעוד נותרו לי שהבאתי מהארץ. היא אספה מכולנו את הממתקים ופנתה אל שורת הנעליים שסידרה קודם לכן, תחבה את הממתקים אל תוך הנעליים של הילדים והתרחקה משם….
בינתיים, הלכו והתקרבו הילדים אל הגדה שבה עמדנו אנחנו וכשעלו אל שפת הנחל והבחינו בנעליהם המסודרות בקפידה, בזוגות ממולאים בכל טוב –נעמדו מול שורת הנעליים במבטים תמהים, הסתכלו על הנעליים הישנות שלהם והתבוננו בנו בפנים שואלות וניצוץ בעיניים. כשהבינו שכל הטוב הזה הוא בשבילם, פנו בעיניים בורקות לעבר נעליהם, התכופפו ואספו את הממתקים בשקיקה והתחלקו בהם.
אין ספק שילדים העוברים דרך כזאת בדרכם אל בית הספר ונחושים כל כך להגיע אליו וגם לחזור ממנו, יהיו תלמידים טובים יותר….עברה מחשבה בלבי, בזמן שנעלו את נעליהם.
כשהמשיכו בדרכם, שמחים וטובי לב על השפע שירד עליהם מקבוצת הנשים הדאגניות, המוזרות, המערביות האלו, רציתי רק לעטוף אותם בחיבוק גדול ולאחל להם שבכל יום, לאחר שיחצו את הנחל, ימתינו להם נעליים יבשות וממולאות…
אין גם ספק שנשים כאלו המנסות להשתחרר ממטלות האמהות שלהן במסע אל הקצה השני של העולם לא תשכחנה את מהותן הראשונית כשהן ניצבות בפני שלושה ילדים קטנים בהודו.