…האוטובוס המקרטע עשה דרכו בינות לרחובות המטונפים של ווראנסי – היינו חמש עשרה נשים מאובקות והמומות מחוויות הבוקר המטלטלות בעיר הקשה ביותר במסלול המסע שלנו, בדרכנו ללובי של מלון מקומי קטן, למפגש עם נשות 'הקלאב' המקומי: נשות המעמד הבינוני העולה בהודו.

שוער חמור סבר, חמוש בטורבאן אדום זועק, מדים לבנים, חפתי זהב נוצצים ושפם ענקי, פתח בפנינו את השער בהדרת חשיבות –  ונכנסנו….
הדבר הראשון שבו הבחנתי היו הצבעים: הם סינוורו אותי. לעומת העליבות הבלתי נסבלת של אפרוריות וטינופת שבתוכם 'זרמתי' משעות הזריחה ועד עתה בסמטאות וורנאסי, היה המראה המרוכז הזה של צבעי ה'סארי' – מהמם.
חווית ה'פער' החזירה אותי הרחק  לדברים שאני תמיד אומרת לנשים שרוצות לצאת איתנו להודו, שללא ספק, יש משהו מאד חזק בפערים שבין הצבעים, הריחות, הרעש והשקט, החול והקודש שהופך את הודו לחוויה כל-כך חזקה.

מולנו – בשורה ארוכה ודמומה, הן ישבו זקופות: כל אחת וה'סארי' שלה, כעין טווסים מרהיבים הפורשים את מניפותיהם, כל אחת מהן עם ברק סקרנות בעיניים, נוצצות בתכשיטיהן, ביישנות מלומדת והמון חששות באוויר.. איך תיראה הפגישה הזו?…

ימים קודם לכן, דיסקסנו "סורנה" ואני ארוכות מעל גבי האינטרנט, בתכנים שיעלו במפגש הזה ותהינו מה יעלה כאן. חלקנו את החששות והתקוות בינינו לקראת המפגש הזה ועידכנו כל אחת את רעותה לגבי דברים שלא כדאי שיעלו במפגש כזה כמו שאלות מביכות (בעיקר להודיות) ונושאים שלא כדאי לדבר עליהם (כמו ה"אבא של בעלי", או נושאים הנוגעים במיניות  ועוד ועוד..).

"סורנה", הדוברת, פתחה בחיוך רחב ומזמין לשבת איתן, ללגום מיץ מנגו טרי (או לא..) ולהציג את עצמנו – כל אחת בשמה, מקצוע, משפחה, ילדים….
רובנו, בנות 'מסע נשי', הצגנו את עצמנו כבעלות קריירות ואילו הנשים ההודיות שישבו לפנינו היו ברובן עקרות בית גאות. נדמה היה לי שהן נדו בראשן ברחמים לנוכח גורלנו האכזר על שאנו נאלצות לפרנס את משפחותינו ושהבעלים שלנו לא מספיק מוצלחים כדי לעשות זאת לבדם ואילו הן… הן יכולות לנוח בשקט ולטפל בביתן..
הבנות שלנו, הישראליות, בזהירות האופיינית לזרים, רקמו אט אט את המילים ותוך כדי כך החלו השאלות לפרוח באוויר ותשובות נזרקו לחלל ומרגע שעלה הנושא של "איך הכרנו וכיצד התחתנו"  – נפרץ הסכר ובליל המילים שטף את החדר. כל אחת ניסתה לספר את הסיפור שלה ולהרשים כמה שיותר בנועזותו.. הכי נועזת הייתה "סורנה" שמכל הנשים ההודיות שבחדר, רק היא לבדה, התחתנה ב"love  marriage  – נישואי אהבה, כשרמיזות שובבות נשלחות אליה מקהל ה'מעריצות' שלה בקרב ההודיות..

מהדיון הקבוצתי המסודר לא נותר כעת דבר, כל אחת ניסתה לספר את הסיפור שלה לקהל שומעות גדול יותר ונראה שהיה צורך להתגבר על הקולות האחרים כדי שקהל השומעות יוכל לשמוע את כל הפרטים העסיסיים…

כל הסיפורים ששמענו עד עתה מפי כל האנשים והמדריכים שפגשנו, לא היו חזקים כמו הידיעה שכאן, בחדר הזה, שנמצאות בו כעת ארבעים נשים בוגרות, רובן התחתנו, כמעט ללא הכרות מוקדמת עם בעליהן, במה שההודים מכנים: "arranged marriage" – נישואי הסדר.
פתאום היה מאד ברור שסיפור נישואי ההסדר איננו הצגה לתיירים אלא משהו חי, שריר וקיים במציאות חייהן של הנשים שכעת נוכחות כאן בחדר.
הסיפורים, הוויכוחים, הבדיחות והצחוקים שמילאו את החדר עלו וגאו וכשהתבוננתי לרגע ב"סורנה" היא השיבה לי בחיוך של: "כן, הצלחנו ליצור את המפגש האמיתי.."  לפתע נוכחתי שאכן זהו מפגש כנה ומרגש של נשים שחולקות את סיפוריהן וגם אם היו שונים כל-כך האחד מן השני, עדיין היו שזורים בהם הנושאים ה'קלאסיים': הצורך באהבה, באינטימיות, בעזרה, וההתמודדות עם חובות משפחתיים מעיקים.

הבנות המשיכו בפטפוטים עליזים שגלשו מאהבה לאופנה לטיפוח ושופינג ואני נזכרתי באותו הרגע במפגש אחר בעיר אחרת: שבוע לפני כן (שנראה שהיה שנות דור לפני כן), נפגשנו עם קבוצת נשים אחרת לחלוטין.

היה זה המפגש הרשמי של קבוצת 'מסע נשי' עם נשות הממשל. באולם ההרצאות שבעירייה, נתקבלנו על ידי מי שמכהנת בתפקיד דומה ל'יועצת ראש העיר למעמד האישה' ועל ידי התקשורת המקומית בזרקורים, מיקרופונים, ושאלות נוקבות.. מפגש מנוכר משהו עם קבוצת נשים אקדמאיות – סוללת הפרופסוריות והדוקטוריות של אוניברסיטת רג'סטאן: נשים משכילות צעירות ומבוגרות, בעלות מקצועות חופשיים ונושאות משרות בכירות באוניברסיטאות,  התייצבו בפנינו לדיון על מעמד הנשים בהודו ובישראל.

 הן הציגו עצמן בפנינו בשורה ארוכה של תארים ועמדות.  בנושא מעמד האישה, הציגו חלקן עמדות רדיקליות למדי, אפילו לגבינו.  נראה היה, שיש להן צורך להרחיק בדעותיהן ולהגן על עמדותיהן המשוחררות ביתר שאת מולנו, ה'משוחררות' (כך לפחות נראה היה שהן מאמינות) ואולי גם מול החברה שבתוכה הן חיות.

הצורך החזק הזה להגן על ערכי חייהן ותחושת האפולוגטיקה שחשתי בדבריהן יצר אצלי את תחושת הריחוק במפגש – כאילו הכל מעושה. יכולתי להבין את הצורך הזה להסביר לנו, הליברליות, את הווית חייהן בסביבה שמחשיבה את הנשים כאזרחיות סוג ב', כחסרות כל יכולת להתנהל ללא משפחת הבעל, כחברה שבה עדיין ישנם אזורים שבהם הולדת ילדה היא אסון לכל המשפחה ועדיף ל'היפטר' ממנה ככל המוקדם גם אם בתאונה שתגרום למותה וכחברה שרואה אלמנות כנטל כלכלי ועדיף לסמם אותן ולשלח אותן לשריפה על מדורת הבעל במנהג ה"מהולל ורב הכבוד": ה'סטי' או סתם לחסלן בתאונה מצערת ולחילופין לשלח את ה'עקשניות' שביניהן שמסרבות למות, לבית האלמנות בעיר הקרובה, שתחכינה למותן שם.

ערב לפני כן, חגגנו יומולדת של אמצע החיים למרים – חברתנו למסע שריפאה אותנו מכל חוליינו בטיול ובכל הזדמנות שהתיישבנו במהלך המסע – מיד התייצבה לה איזו כף רגל מג'ויפת מול פניה האדיבים לאבחון ותיקונים.. והיא, בחיוך עם המון נשמה נענתה לכל בקשה…
הגענו עם הרבה התרגשות לגג הארמון של אשת האצולה ההודית לארוחת ערב חגיגית במיוחד (ליומולדת, כמובן..) וגם למפגש עם גברת הבית. יום ההולדת אכן נחגג כדת וכדין עם עוגה, נרות, ברכות ושירים לנגד עיניהם המשתאות של המלצרים ההודים ולשמחת כל הנוכחות כשלאחריו הגיעה גברת הבית לשוחח עימנו.

 ..כשראשה מכוסה בצעיף משי דק, בסארי ירוק מוזהב, טופפה גברת הארמון אל מקומה במעגל שנוצר לכבודה והתיישבה בינינו לספר לנו את סיפור חייה. היא סיפרה לנו על דרכה הארוכה מצפון המדינה, שם נולדה, אל עבר מדבריות רג'סטן, שם נישאה למהרג'ה המקומי, כפי שניבאו להם הכוכבים (בהודו נפוץ מאד מנהג קביעת החתן לכלה על פי המפות האסטרולוגיות – לכל משפחה מכובדת ישנו האסטרולוג המשפחתי, גם לבני המעמד הגבוה הנאור יותר לכאורה. כמו כן, נהוג שכל אישה שנישאת עוברת לגור ולחיות ברשות משפחת בעלה). היא סיפרה על חייה הנוכחיים כבעלת הארמון ועל חייה במשפחת בעלה ובכל פעם שנשאלה שאלה מתריסה (והשתדלנו מאד שלא לשאול כך – אך לא יכולנו להסתיר את רגשותינו..) נעה על מקומה בחוסר נוחיות כשהיא מיטיבה את צעיפה על ראשה. לנוכח השאלות והסיפורים על מנהג בנותינו המערביות ה'מופקרות' שחיות עם בני זוגן ללא חופה וקידושין – הידקה ביתר שאת את צעיפה על ראשה כמבקשת להגן על עצמה מפני רוחות רעות ומריעין בישין..  גם שם הייתה איזו הרגשה שהיא מבקשת להגן ביתר שאת על ערכי החיים שעליהם גדלה… והרבה זהירות.

כתבה: ריקי כהן , מסע נשי